פינוק וחסות יתר .
בלי לשים לב הפכנו להורים מפנקים...
נתחיל ממה זה פינוק ? רובנו מבלבלים בין אהבה, חיבוקים, נשיקות וקניית מתנות ומחשיבים את אלה לפינוק. ההגדרה של פינוק היא : דברים שאני עושה עבור הילדים והם יכולים לעשות בעצמם, או דברים שאני מונע מהילד לחוות בעצמו ונתינה ללא גבול.
אדלר אמר שפינוק והזנחה זאת הורות עם אותה תוצאה בשני מצבי ההורות הילד אינו יודע להתמודד!
מה קרה לנו שאחד הדברים שהפכו לחשובים ביותר לנו בהורות היא למנוע מהילד תסכולים? לדאוג לו שלא יכאב לו , שלא ייפול , שלא יבכה , שלא יהיה עצוב. אולי כי אנחנו יודעים שהחיים לא קלים ואנחנו רוצים למנוע מהם כל רגש שלילי אך האם אנחנו באמת עושים להם טוב ?
והרי אנחנו יודעים שהדרך הכי טובה ללמוד היא מתוך טעויות, מתוך נפילות מתוך התמודדות ובכל זאת קשה לנו כלכך לתת להם להיכשל ולהתנסות.
אפשר לדמות את מאגר האכזבות שלנו למחסן ...
בכל אכזבה בכל קושי המוח מאחסן דרך התמודדות, ככל שיש יותר כלים במחסן כך הוא עשיר יותר בפתרון בעיות ובדרכי התמודדות עם מכשולים.
נתוני הגיוס לצהל מראים שאחוזי הנשירה גבוהים יותר מבעבר, ואם בעבר עיקר הנושרים היו "הילדים הלא מסתגלים" "המופרעים" היום יש המון נושרים גם מכיתות מצטיינים וממופת. הילדים פחות רגילים להתמודד עם תסכולים שהם פשוט מוותרים לא מוכנים לחיים.
בחינוך המיוחד אני רואה תהליכים זהים, הורים שמעניקים חסות יתר
חסות יתר - ניסיון להגן על הילד מפני כל קושי, מצב לא נוח, חסות יתר מגבירה את תחושת חוסר המסוגלות הילד מקבל מסר שהוא חלש, קטן וזקוק להגנה כי העולם קשה ואכזר.
ודווקא לילדים עם צרכים מיוחדים שזקוקים ליותר כוחות כדי להתמודד עם העולם שזקוקים לתחושת מסוגלות חזקה יותר מניעת תסכולים וחסות יתר היא ממש פגיעה בתפקוד.
אספר לכם סיפור ...
לפני כמה שנים הגיע אליי תלמיד לכיתה שלא ידע להפסיד , ההורים היו מבקשים מהאחים לתת לו לנצח כדי שהוא לא יבכה, הסייעת הצמודה שלו בכיתה הייתה מבקשת מהתלמידים לתת לו לנצח כדי שלא יהיה עצוב ולא יתפרץ. ואז הוא הגיע אליי לכיתה ובמסגרת השיעורים אנחנו משחקים המון והוא הפסיד. באותו רגע הוא הרביץ לי, בכה בלי הפסקה, זרק כיסאות וממש התפרץ. מאותו יום דאגתי שבכל יום הוא יפסיד אם הוא היה מנצח עשיתי מודלינג לתגובה נכונה להפסד "אוף איזה באסה שהפסדתי לא נורא לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים" הכי קל לי היה לתת לו לנצח אבל העדפתי לקבל את הבכי הבלתי פוסק, המכות , העפת השולחנות והכיסאות כדי לאפשר לו להתמודד עם ההפסד. בסיום השנה הוא כבר הפסיד כמו גדול ואפילו נתן לי כיף לעודד אותי.
אז פעם הבאה רגע לפני שאתם עושים עבור הילד משהוא שהוא מסוגל לעשות בעצמו, רגע לפני שאתם מונעים ממנו תסכול או קושי תזכרו כמה זה חשוב להתפתחות שלהם לצמיחה הרגשית שלהם ולפיתוח הזהות שלהם
זכרו כמה חשוב שהמחסן שלהם יהיה מלא בכלים להתמודדות.
אנשים מבינים את הכוחות שלהם כשהם בתוך קושי כשהם מתגברים ולא כשדברים מגיעים בקלות.
ועכשיו קצת כלים ... איך נזהה ילד מפונק ומה עושים מעכשיו אחרת !
