לפני כמה ימים, עברתי עם הילדים ליד שלט ענק עם תמונות החטופים. הוד(5) הבת הקטנה שלי שאלה אותי: "אמא מה זה חטוף? מה הם לקחו אותם לעזה?", הפה שלי ישר התייבש ונאלמתי. האינסטינקט הראשוני שלי היה להגן עליה מהמידע הכל כך קשה הזה. להגיד לה שאלו תמונות לא מהיום, ולהעביר נושא בכל מחיר.
מיד, ארי וריף(6,8) הצטרפו אליה, והחלו לשאול שאלות: "מה זה אמא הם תינוקות? הם לוקחים גם ילדים? הם יכולים להגיע גם אלינו?" שאלות כל כך קשות, אבל רלוונטיות מאוד בימים האלה.
כמו שאומרת מסבירת הילדים של פיקוד העורף, טלי ורסנו, אי אפשר להחביא מלחמה!
אנחנו בימים שזה נמצא בכל מקום בחדשות, על שלטי חוצות, במייצגים בבתי הספר ועל לוחות מודעות בפארקים ובשכונות. לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותם מה אתם יודעים? מה זה חטוף?
הוד ענתה: "זה מישהו שלקחו אותו מפה". ארי וריף אמרו: "כן זה מישהו שלקחו לעזה. כמו כל האנשים האלה בתמונות". היה לי חשוב לארגן ולעבד בראש את המידע שאני מעבירה להם, לפני שאני מוציאה אותו החוצה. אז חזרתי לבסיס שאני מכירה כפסיכותרפיסטית, לפיו העקרון הראשון הוא שלא משקרים, אבל גם לא אומרים את האמת כולה, לפרטי פרטים.
אמרתי להם בקושי רב עם גולה בגרון: "ביום שבת, אנשים רעים מאוד, פרצו את הגדר שמפרידה בין עזה לישראל ונכנסו לישובים שמאוד קרובים לגדר ולקחו אנשים לעזה". למה השתמשתי בביטוי אנשים רעים אתם שואלים? כי אם אומר ערבים, הם יפחדו מכל ערבי שיסתובב לידם. בעלי העסיק עד לפני שהתחילה הלחימה עובדים ערבים ואנחנו נוסעים בשבתות לשוק טירה, שם הם שומעים ערבית בכל מקום, ואני לא רוצה לעורר אצלם חרדה עמוקה.
מיד אחר כך הם אמרו שהאנשים הרעים הם מחבלים ועניתי "נכון", הדגשתי באותה נקודה שהישובים היו מאוד קרובים לגבול ושזה מאוד רחוק מכאן וקרוב מאוד לעזה. בעצם זה העיקרון השני: להרחיק את הסיטואציה מהם. המשכתי עם מתן תחושת ביטחון ותקווה ואמרתי להם: "עכשיו צה"ל סגר את כל הפתחים בגדר, ולכן הם לא יכולים להיכנס שוב ולקחת אף אחד. צה"ל יצא למלחמה כדי להחזיר את החטופים הביתה, צהל הוא צבא חזק והמדינה והממשלה עושה הכל עכשיו כדי להחזיר אותם, והעם שלנו מאוחד". הוספתי אמונה: "נכון שאנחנו מאמינים שאלוהים שומר עלינו? אז הוא שומר גם עליהם שם. הוד אמרה שזה כמו בתפילות של הנרות... ולי המשיכו לזלוג דמעות.
לעצמי בלב אמרתי שהלוואי וזה היה כזה פשוט, אני יכולה להחזיק בלב את כל סימני השאלה , את הלילות ללא שינה, את המחשבות על החטופים בכל צעד שאני עושה, אבל מולם הייתי נחרצת, מולם החזקתי אמונה.
וגם הם האמינו. ריף אמר: "כן, הם יחזרו ונלך לבקר אותם ונכין להם עוגה והוד אמרה שנקנה להם משחקים תחפושות ואיפור וארי אמר שנביא להם את הסוני", ואני רק בכיתי ועניתי אמן. כבר כתבתי הרבה על כמה חשוב להחזיק עבורם את התקווה, אבל ברגעים כאלה של שאלות שכל כך בועטות בבטן, העיקרון הזה חזק יותר מהכל .
כמו שאנחנו מחכים לסוף הטוב בספרים ובסרטים, כך ילדים זקוקים שיהיה סוף טוב גם בחיים.
אנחנו בזמנים שמיצגי בחטופים נמצאים בכל מקום ושאלות הילדים יהיו סקרניות וחשובות. זיכרו את 4 העקרונות: מהת"א - מידע אמין, הרחקה , תקווה, אמונה.
1. מתן מידע אמין - מצד אחד, לא לשקר להם, אבל מצד שני לא לחשוף בפניהם את כל האמת.
2. הרחיקו מהם את הסיטואציה השתמשו בעיקרון המאוד.
3. החזיקו עבורם את התקווה וזכרו לאפשר סוף טוב
4. אמונה - כל אחד ומה שעוזר לו: אלוהים, הצבא שלנו או הכוח שלנו כעם ואפשר גם הכל יחד.
בסוף תזכרו שזה בסדר לבכות לידם, להראות רגישות וחולשה מסוימת, להגיד שעצובים כי מתגעגעים גם לאנשים שלא מכירים.
