יום הזיכרון שלי
היום פגשתי איש מיוחד הוא בא לדבר עם התלמידים על יום הזיכרון שלו.
הוא דיבר על הקרבה, שאל מה זאת הקרבה? מתי בפעם האחרונה הקרבתם עבור מישהו או משהו? תלמידה מיוחדת ענתה " כשנעשים הורים מקריבים כל יום עבור הילדים"
זה הכה בי. במדינה שלנו הורים שולחים את הילדים לצבא כשיש אחוז ולו הקטן ביותר שהם לא יחזרו. אנחנו מקריבים עבור חברה טובה יותר עבור עתיד לילדים שלנו עבור המדינה שלנו עבור האדמה עליה אנחנו דורכים כל יום. אנחנו מקריבים את היקר לנו מכל.
הורים בשוויץ, בצרפת, בגרמניה ואיטליה לא מכירים את ההקרבה הזאת. הם לעולם לא יבינו את הפחד שקורע לי את הלב ביום הזיכרון כשאני מביטה על הילדים הקטנטנים שלי או על התלמידים שלי שתכף חיילים ומבינה שגם הרגע שלהם להגן על המולדת יגיע.
בין הקרבה לקרבות בין להילחם ללחלום אותן אותיות משמעויות שנשזרות יחד. כדי להגשים חלום צריך להילחם, כדי להקריב צריך להתקרב, לא להיות בקרבות מבית יש מספיק קרבות בחוץ.
אמן שנהיה ראויים להקרבה שלהם.
אני חולמת שיגיע יום בו לא נצטרך יותר להקריב את היקר לנו מכל. ועד אז ... כלכך הרבה אנחנו משלמים עבור אדמה יקרה ספוגת דמים. כלכך הרבה אנחנו צריכים להילחם כל יום כדי להגשים את החלום הזה.
להיות עם חופשי בארצנו.
היום פגשתי איש מיוחד הוא דיבר על יום הזיכרון שלו והוא נגע בדיוק ביום הזיכרון שלי ושל כולנו.
תודה לך איש מיוחד .
ששמרת עלינו.
שהקרבת ונלחמת.
כדי שנתקרב
ונוכל
לחלום.
